יום שישי, 23 ביולי 2021

עירייה ניסתה לגבות 8 מיליון שקל מבעל חברה – ביהמ״ש עצר אותה

 

עירייה ניסתה לגבות 8 מיליון שקל מבעל חברה – ביהמ״ש עצר אותה

עירייה פתחה בהליכי גבייה נגד בעל שליטה בחברה שלא שילמה ארנונה על נכס. עתירה שהגיש התקבלה ונקבע כי פעולות העירייה נעשו בסטייה מהכללים הקבועים בחוק.

השופט שמואל בורנשטין קיבל לאחרונה עתירה מנהלית שהגיש בעל שליטה בחברה נגד עיריית רחובות. העירייה פתחה נגד העותר בהליכי גבייה עקב חוב ארנונה של החברה בגובה 8 מיליון שקל. השופט קבע בין היתר כי העירייה לא הוכיחה שלחברה היו נכסים בשווי החוב בעת הפסקת פעילותה וכי ההליך המנהלי אינו מתאים לגביית החוב.

העותר סיפר שהוא בעל שליטה בחברה שהחזיקה בנכס בו הופעל פאב. בשל חובות ארנונה של החברה לשנים 2006-2020, שהצטברו לכ-8 מיליון שקל, העירייה פתחה נגדו בהליכי גבייה ואף הוטל עיקול על חשבון הבנק שלו.

טענתו המרכזית הייתה שמכיוון שתביעה כנגד בעל שליטה בגין חובות חברה שבשליטתו מחייבת בירור טענות עובדתיות, ראוי שהדבר ייעשה במסגרת תביעה אזרחית ולא בהליך מנהלי.

עוד לדבריו, לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק המקנים לעירייה סמכות לחייב את בעל השליטה בגין חובות החברה. זאת, בפרט שהליכי הגבייה ננקטו כ-8 שנים לאחר שהחברה הפסיקה את פעילותה ב-2009, באופן המקשה עליו להוכיח כי לא נטל דבר מנכסי החברה, אלא להפך – הזרים אליה כספים רבים.

העירייה טענה מנגד שהליכי הגבייה בוצעו כדין מאחר לאור החזקה שקבועה בחוק שלפיה רואים את נכסי החברה כאילו הועברו לבעל השליטה, חזקה שאותה לא סתר העותר.

היא הוסיפה כי יש לדחות את התביעה גם מפאת שיהוי שכו לדבריה העתירה הוגשה שנים רבות לאחר שהעותר ידע על פעילותה של העירייה לגביית החובות מהחברה וממנו. כמו כן, הוא נהג לדבריה בחוסר ניקיון כפיים שעה שהגיש את העתירה חרף הידברות שהתקיימה בין הצדדים לסדרת החובות ובכלל זה הסכמת העירייה, לפנים משורת הדין, לבטל מטעמים הומניטריים עיקול שהוטל עליו.

לא המסגרת המתאימה

השופט שמואל בורנשטין מבית המשפט המחוזי מרכז הבהיר שחוק ההסדרים מאפשר לגבות חובות של חברה מבעל שליטה בהתקיים תנאים מסוימים, במטרה להקל על רשויות מקומיות הנתקלות בקשיים לגבות חובות ארנונה מחברות פרטיות המפסיקות את פעילותן.

הוא הבהיר כי אין מחלוקת שהחברה הפסיקת את פעילותה כך שעקרונית חלה חזקה שקבועה בחוק לפיה רואים את הנכסים שהיו בחברה ערב הפסקת פעילותה כאילו הועברו לעותר, בעל השליטה, ללא תמורה. 

עם זאת, במקרה זה חל הכלל שלפיו במקרה בו הועברו נכסים לבעל השליטה עם הפסקת פעילות החברה, כולל כאשר העברת הנכסים מבוססת על החזקה האמורה בחוק, עדיין לא ניתן לגבות מבעל השליטה כספים אלא בהתאם לשווי הנכסים שהיו בחברה. 

לפיכך, העירייה הייתה צריכה להראות שלחברה היו נכסים בעת הפסקת פעילותה, ולהוכיח כי שווי הנכסים מגיע לסכום חובות הארנונה שהוטלו עליה, והיא לא עשתה כן.

השופט הדגיש כי לגישתו אין להעביר לכתפי הנישום את הנטל להוכיח שלחברה לא היו נכסים בעת הפסקת פעילותה או כי שוויים אינו מגיע כיד סכום החוב, בפרט כשהליכי הגבייה נגד בעל השליטה ננקטים שנים רבות לאחר הפסקת פעילותה של החברה וכשמדרך הטבע קיים קושי להוכיח עובדות אלה. זאת בנוסף לקושי להוכיח כי אותם נכסים שהיו בחברה, אם היו, הועברו אליו בלא תמורה.

הוא הוסיף כי בכל מקרה הליך מנהלי אינו המסגרת המתאימה לגבייה מסוג זה, המצריכה בירור עובדתי מקיף.

העירייה חויבה בהוצאותב בסך 18,000 שקל.

לפסק הדין המלא בתיק עת"מ 46670-08-20

  • ב״כ העותר: עו״ד ירון נדם
  • ב״כ העירייה: עו״ד אשר אילוביץ׳

עו״ד ארז רוח עוסק/ת ב- דיני חברות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

פורסם באתר פסק דין

עוד מאמרים בנושא...

דיני חברות

עירייה ניסתה לגבות 8 מיליון שקל מבעל חברה – ביהמ״ש עצר אותה

עירייה פתחה בהליכי גבייה נגד בעל שליטה בחברה שלא שילמה ארנונה על נכס. עתירה שהגיש התקבלה ונקבע כי פעולות העירייה נעשו בסטייה מהכללים הקבועים בחוק. השופט שמואל בורנשטין קיבל לאחרונה עתירה מנהלית שהגיש בעל שליטה בחברה נגד עיריית רחובות. העירייה פתחה נגד העותר בהליכי גבייה עקב חוב

קרא עוד »

יום ראשון, 18 ביולי 2021

ביקורת על חברת הביטוח: הסתמכה על טעות טכנית כדי להתחמק מתשלום

 

החברה טענה שהפוליסה לא בתוקף מכיוון שבמשרדי משרד התחבורה הופיע שרישיונו של הנהג היה בשלילה במועד התאונה. היא התעקשה לנהל את ההליך גם אחרי שהתברר שהפסילה בוטלה.

השופטת אורית ליפשיץ קיבלה לאחרונה תביעה נגד חברת הביטוח לתשלום נזק של כ-140,000 שקל שנגרם לרכב בתאונה מ-2016.

החברה טענה שהפוליסה לא הייתה בתוקף במועד התאונה מכיוון שרישיונו של הנהג היה בשלילה עקב עבירת מהירות. בהליך התברר שפסילת הרישיון בוטלה אך הדבר לא עודכן במחשבי משרד התחבורה.

השופטת הבהירה לחברה שאין סיבה להתנער מחוזה כספי לאחר שמתבררת טעות.

פסק דין חברת ביטוח

התובע סיפר שהוא משתמש ברכב שנמצא בבעלות החברה שלו. הרכב בוטח במנורה. ביוני 2016 הוא היה מעורב בתאונה שבעקבותיה נגרמו לרכב נזקים בגובה 140,581 שקל. למרות הסכם הפוליסה החברה סירבה לפצות אותו. 

החברה טענה שבמועד התאונה רישיון הנהיגה של התובע היה בשלילה ובהתאם, לא היה כיסוי ביטוחי. 

הנהג סיפר שלא קיבל כל הודעה על פסילת רישיונו וכשנודע לו על כך הוא עשה הכל כדי לבטל את העניין ואף הצליח בכך.  

התובע הסביר שבדצמבר 2015 ניתנה בבית המשפט לתעבורה בנצרת הכרעת דין בהיעדרו, בה הוא הורשע בנהיגה מעל המהירות המותרת. העבירה שצולמה בתחילת אוגוסט של אותה שנה. באותו מעמד נגזר דינו, רישיונו נפסל לחודש ונרשמו לו 10 נקודות שהביאו בהמשך להתליית רישיונו במשרד הרישוי עד לביצוע קורס ומבחן תאוריה חוזר.

לאחר שקיבל את פסק הדין לידיו הוא פנה לבית המשפט לתעבורה בצירוף תצהיר של אישה שהודתה כי במועד בו צולמה עבירת המהירות היא נהגה ברכב. לאור זאת בוטל פסק הדין המרשיע שניתן נגדו, כולל הפסילה והנקודות, והעבירה הוסבה על שם האישה. 

כשיר מהותית ועניינית

השופטת אורית ליפשיץ מבית משפט השלום בבאר שבע הבהירה כי לנוכח ביטול פסק הדין המרשיע שניתן נגד התובע, אין מחלוקת שלמעשה לא הייתה לחובתו כל פסילה והנקודות שנרשמו לחובתו בוטלו.  

בנסיבות אלה במועד התאונה, לתובע היה רישיון נהיגה במלוא מובן המילה והוא היה כשיר מבחינה מהותית ועניינית לנהוג ברכב. 

השופטת הדגישה שכשירות לנהיגה היא בראש ובראשונה עניין מהותי הנתון לקביעת בית המשפט, המשטרה או כל גוף המוסמך לכך בחוק, והרישום במשרד התחבורה הוא דקלרטיבי בלבד. 

היא הוסיפה כי הנתבעת נתלתה בכך בשמועד התאונה סטטוס רישיונו של הנהג היא ״שלול״ במשרד התחבורה. ואולם, הוכח כי השלילה הייתה מבוססת על ההרשעה שבוטלה אך בשל טעות טכנית ו״קצר בתקשורת״ בין בית המשפט, המשטרה ומשרד התחבורה, הדבר לא עודכן במחשבי משרד הרישוי.  

בנסיבות אלה התעקשות הנתבעת כי הפוליסה אינה חלה אינה ברורה. ״אין לי אלא להתפלא על הנתבעת, חברת ביטוח אשר התקשרה עם התובע בפוליסה, וכי על אף עדותה הברורה של נציגת משרד התחבורה לפיה הבעיה היא בממשקים בין המשרדים, התעקשה על המשך ניהול ההליך כנגד התובע״.

לפיכך חייבה השופטת את הנתבעת לפצות את התובע בנזקי הרכוש וירידת הערך בסך של 133,551 שקל בקיזוז השתתפות עצמית ובתוספת עלות חוות הדעת שהוגשה בתיק בסך של 936 שקל.

הנתבעת חויבה בהצאות ושכ״ט עו״ד בסך 20,000 שקל.  

  • ב״כ התובע: עו"ד חודורוב
  • ב״כ הנתבעת: עו"ד סורקין  

עו״ד אשרף סבאג עוסק/ת ב- דיני ביטוח
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

פורסם באתר פסק דין

יום שבת, 3 ביולי 2021

טיוטה לא חתומה של הסכם מייסדים היא לא הסכם מחייב

 

בעלי מניות מיעוט בחברת הדפסות טענו כי בעלי מניות הרוב ביצעו מהלכים שמנוגדים לתנאים שנקבעו בטיוטה וביקשו להכיר בתוקף שלה.

בית המשפט דחה את התביעה לאחר שקבע כי לאורך שנים אף אחד לא התנהל לפי הוראותיה.

שופט המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב מגן אלטוביה דחה לאחרונה תביעה של בעלי מניות בחברת הדפסות בשם "פלטפורמה תקשורת שיווקית" להצהיר על טיוטת הסכם מייסדים כחוזה מחייב. בפסק הדין נקבע כי הטיוטה – שלא נחתמה ואפילו לא נושאת תאריך – לא משקפת הסכמות סופיות בין בעלי המניות השונים, מה גם שלאורך שנים אף אחד לא התנהל לפי הוראותיה.

בעלי מניות המיעוט ניהלו בעבר תביעה להסרת קיפוח נגד בעלי מניות הרוב, ובסופו של דבר הפסידו בה. אלא שבמסגרתה הציגו בעלי מניות הרוב טיוטת הסכם מייסדים שנערכה בקשר לחברה שהוקמה ב-2005. בעקבות זאת הגישו בעלי מניות המיעוט תביעה נוספת ב-2017, במסגרתה ביקשו להצהיר על הטיוטה כחוזה מחייב תוך שטענו כי גובשו בה הסכמות סופיות והיא לא נחתמה מסיבות טכניות בלבד.

בתביעה ציינו התובעים כי בעלי מניות הרוב – הנתבעים – ביצעו פעולות שונות שמנוגדות לתנאי ההסכם, כמו העברת מניות לחברה אחרת מבלי שהוצעו קודם לבעלי המניות בחברה, החלטה על מינוי אחד מהנתבעים כמנהל יחיד אף שבהסכם המייסדים נקבע כי לחברה יהיו שני מנהלים שאחד מהם יהיה מבין התובעים ועריכת שינויים בדירקטוריון.

הנתבעים טענו מנגד כי בסך הכל מדובר בטיוטה אחת מבין שלוש טיוטות שלא נחתמו, והיא לא נתפסה בשום שלב כהסכם מחייב מה גם שאף אחד לא פעל לפי הוראותיה. נטען כי דרכי ההתנהלות בחברה נקבעו בסופו של דבר בתקנון שהתובעים מעולם לא התלוננו עליו אף שהוראותיו סותרות את הוראות הטיוטה, והנתבעים פעלו על-פיו.

לא ביקשו סעד מעשי

השופט מגן אלטוביה ציין בתחילת ההכרעה כי התביעה עצמה בעייתית משום שהתובעים לא ביקשו סעד מעשי למעט הצהרה על הטיוטה כהסכם תקף. מכל מקום, הוא לא סבור שהיא נחשבת לחוזה מחייב. השופט קבע כי מדובר במסמך שלא נושא תאריך או חתימות של מי מהצדדים. הטענה של התובעים כי הוא לא נחתם מסיבות טכניות לא הוכחה והתובעים אף לא פירטו מהן אותן סיבות.

השופט הוסיף עוד כי גם לאחר שגובש התקנון התובעים לא ביקשו להחליפו ולהתאים את הוראותיו לטיוטת ההסכם ובמשך שנים לא פעלו בהתאם להוראותיה. יותר מזה, ב-2012, שנים אחרי שהטיוטה נערכה, הם ביקשו לקיים דיון באסיפה הכללית לגבי עריכת הסכם מייסדים. התנהלות זו מעידה כי לא ראו בה כהסכם כזה.

השופט הוסיף כי בין הצדדים התנהל משא ומתן ארוך באמצעות עורכי דין לגבי הסכם המייסדים, שבמהלכו הוחלפו שלוש טיוטות שנוסחו באופן משפטי. "במצב דברים כזה", כתב, "קשה להאמין שהתובעים התקשרו בעסקה משמעותית ביותר להקמת חברה בתחום פעילותם בהתאם לתנאים שלכאורה נקבעו בטיוטת הסכם המייסדים ולא דאגו לחתימת הצדדים על המסמך ואף לא דאגו להחזיק העתק מהמסמך למקרה שבעתיד יצטרכו לעמוד על זכויותיהם". בהקשר הזה הדגיש השופט כי התביעה הוגשה רק אחרי שטיוטת ההסכם הוצגה על ידי הנתבעים בהליך הקודם שהתנהל בין הצדדים.

לאור דברים אלה השופט דחה את התביעה תוך חיוב התובעים בהוצאות ושכר טרחת עורך דין של 81,000 שקלים.

  • ב"כ התובעים: עורכי דין ד"ר יוסי כהן ואוהד מחרז 
  • ב"כ הנתבעים: עו"ד נדב לב ועורכי דין אופיר וייסבן ודניאל מנור

עו"ד דודי רד עוסק/ת ב- דיני חברות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

פורסם באתר פסק דין